רבבות שוהים בימים אלו בבידוד, גם אלו שלא יושבים בבידוד כפוי, יושבים בבידוד מרצון, אין יוצא ואין בא. העסקים הושבתו, אין טיסות, אין נסיעות, אין מוסדות חינוך, ואפילו בתי הכנסת סגרו את שעריהם.
אנשים יושבים בבתיהם, הם ומשפחתם, הם עם עצמם. כל אחד מוצא את עצמו מתכנס, מרצון או לא, אל תוך עצמו.
אצל חלק גדול מהאנשים נדמה כאילו העולם עצר מלכת, כאילו אין לנו יותר חיים. היינו רגילים להסתובב בחברה, לנסוע, להגיע, ללכת, לצאת, להיפגש, לשבת יחד, לצאת, וכעת, כאשר נאלצים לשבת עם עצמינו, לשבת יום אחרי יום בין כתלי הבית אנחנו עם עצמינו – החיים, במובן השגרתי-הישן שלהם, השתבשו. כאילו אין לנו חיים.
התרגלנו, שהחיים, החיים שלנו, הם תוצאה של השהות עם הסביבה, עם השני, הזולת. הסביבה הקרובה או הרחוקה, בבית הכנסת, בעבודה, ברחוב, מעבר לים – היא המעניקה לנו את מציאות החיים, היא זו שיוצרת את החיים שלנו. בלעדיה, בלי הסביבה, כאילו אין לנו חיים. אישור החיים שלנו – הוא מהזולת. מהאחר. בלעדיו, אנחנו לא קיימים
יום כ"ה באדר, יום הולדת של הרבנית הצדקנית מרת חי' מושקא, רעייתו של הרבי מליובאוויטש.
אחד הדברים הייחודיים בחייה היה, שהיא גזרה על עצמה סוג של "בידוד" לכל אורך שנות נשיאותו של הרבי, היא לא יצאה אל הציבור, לא השתתפה בארועים, היא ישבה בביתה, יום אחרי יום, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה, למשך עשרות שנים.
הרבנית היתה אישיות נדירה בכישוריה, אשת המעלה מכל זווית. היא היתה "היא" מכח עצמה, מכח מעלותיה האישיות. גם ללא לבוא במגע עם הסביבה. כמובן שהיא לא היתה זקוקה ל"אחר", לזולת, כדי ליצור את ייחודיותה.
יום כ"ה אדר, יום הולדתה של הרבנית, השבועות שהאלו שאנחנו נמצאים בסוג של בידוד, כזה או אחר – אמור ללמד אותנו לקח מפרט זה בחייה של הרבנית: להיות אנחנו בגלל מי שאנחנו. אני "אני", בגלל מי שאני, ולא בגלל האחר, לא כתוצאה מהמגע עם הזולת. אנחנו לא צריכים את השני כדי להיות מי שאנחנו, כדי שהוא יאשר שאנחנו משהו או מישהו.
זה הזמן לראות את עצמינו, את המשפחה שלנו, את בן-בת הזוג, את הילדים, ולהיות "אנחנו". להיות מה שאנחנו בזכות הכישורים והייחודיות שלנו עצמינו, בלי הצורך המזויף של האישור מהזולת.
החיים שלנו, הם שלנו, הקב"ה העניק אותם לנו. הכישורים שלנו, של כל אחד מבני המשפחה שלנו, הם המהות שלנו, לא הזולת יהיה זה שיאשר או יכחיש אותם. נהיה אנחנו.
במסכת ראש השנה כותבת הגמרא, שרבי אליעזר אומר "בתשרי נברא העולם", ואילו רבי יהושע אומר "בניסן נברא העולם". לדעתו של רבי אליעזר "ראש השנה" הוא ביום א' בתשרי, ולדעתו של רבי יהושע, "ראש השנה" הוא ביום א' בניסן.
ראש השנה הוא היום השישי של בריאת העולם, ראש השנה הוא היום בו נברא אדם הראשון, ביום השישי של מעשה בראשית. כיון שהעולם נברא בששה ימים, עולה מכך, שלדעתו של רבי אליעזר, היום הראשון לבריאה, הוא ביום כ"ה באלול, ואילו לדעתו של רבי אליעזר, היום הראשון לבריאה הוא ביום כ"ה באדר.
בתורת החסידות מבואר ששתי הדעות הינן אמת, "אלו ואלו דברי אלקים חיים", וכל אחד מהם מדבר על בריאת העולם במימד אחר:
רבי אליעזר מדבר על העולם כפי שהוא נברא בפועל, בדיבורו של הקב"ה: "ויאמר אלקים יהי רקיע", "ויאמר אלקים יהי אור", ויאמר אלקים תדשא הארץ" וכן הלאה, ואילו רבי יהושע מדבר על העולם כפי שהוא עלה במחשבתו של הקב"ה.
בכ"ה באדר החל להיברא העולם, כפי שהוא במחשבתו של הקב"ה, ובכ"ה באלול הוא החל להברא בפועל, בדיבורו של הקב"ה.
אחד ההבדלים בין "מחשבה" לבין "דיבור" הוא: שניהם הינם ביטויים של פנימיות האדם, באמצעות שניהם נפש האדם באה לידי גילוי, אך ה"דיבור" הוא הכלי באמצעותו הגילוי הינו אל הזולת, אל האחר, ואילו ה"מחשבה" היא הכלי באמצעותה האדם מגלה את פנימיותו כלפי עצמו.
כ"ה באדר זה יום בו נברא העולם במחשבה, של הגילוי של עצמינו מול עצמינו. אנחנו מול עצמינו. ללא אחר, ללא זולת, ללא סביבה.
כ"ה אדר זה יום הולדתה של הרבנית שגזרה על עצמה סוג של "בידוד", סוג של "עולם-מחשבה", להיות עצמינו בגלל עצמינו, בזכות עצמינו.
שבת כ"ה אדר – לא הסביבה תעשה אותנו מי שאנחנו. נביט אל עצמינו, ונהיה אנחנו בזכות מי שאנחנו. ואנחנו באמת מיוחדים, אנחנו לא צריכים אישור מהעולם, מהסביבה.
נהיה קצת "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".
ובל נשכח: "בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל"!