מדברים הרבה על הצלת נפשות שנעשו ונעשים בימים אלו על ידי החב"דניקים. אלו הוציאו שיירות מאוקראינה, בזמן שאלו דאגו להם לאוכל, אלו דואגים עדיין לאוכל בתוככי אוקראינה ואלו מקבלים פליטים ברחבי אירופה וכמובן בארץ הקודש.
הסיפורים מרגשים ומסמרי שיער, מעוררים הערצה, כאב, שמחה, התכווצות והתרגשות והכל בבת אחת.
אבל אני הקטן התרגשתי מסיפור אחר, סיפור על מזוודה. מה לעשות ככה אני, מתרגש מקטנות.
לאה היא נערה יהודייה שגרה עם חברותיה היהודיות לבדה בקייב. כשהחלו ההפצצות הן הגיעו לביתם של אחי וגיסתי בקייב. אלו פשוט הגיעו ואלו פשוט פתחו את הדלת. לאה וחברותיה גרו בבית אחי וגיסתי כמה ימים. חברותיה נסעו לבית הוריהן כל אחת למקומה. לאה נשארה.
לאה הגיעה עם מזוודה אחת לתוכה דחסה את כל חייה.
במוצאי השבת היא בקשה להצטרף לשיירה הראשונה שאחי וגיסתי – הרב פנחס ודינה וישצקי הוציאו מקייב, לפני כשבועיים. בדיקה העלתה שיש מקום באחד מרכבי השיירה ללאה, אבל אין מקום למזוודה של לאה, גם אין הרבה זמן להחליט. לאה השיגה שקית סופר, הכניסה לתוכה כמה דברים ועלתה על האוטו לנסיעה של עשרים שעות עד הגבול. ומהגבול, מי יודע עוד כמה ולאן. ככה, כמו שהיא, עם הבגדים שעליה.
השיירה עברה את הגבול בשלום ב״ה, חלק גדול מנוסעיה עלו ארצה בטיסה שיצאה מרומניה יום אחרי היציאה מאוקראינה. לאה עלתה גם היא על הטיסה, כן, עם שקית הסופר שלה.
למחרת יצאה שיירת הצלה נוספת מקייב, הפעם הייתה הדרך קשה יותר, מסוכנת יותר. הפעם גיסתי, השליחה דינה וישצקי שארגנה את השיירה עם בעלה, ידעה שלאה דחסה את חייה לתוך המזוודה ושריינה מקום גם למזוודה של לאה בכל הדרך הארוכה והמסוכנת, לאה לא ידעה.
לאה לא ידעה, אבל דינה שנשארה ברומניה לדאוג לפליטים הרבים שיצאו ועדיין יוצאים, דאגה במקביל גם למזוודה של לאה.
לאה לא ידעה, אבל יום אחרי, המזוודה הגיעה אליה למקום מגוריה בארץ הקודש עם שלוחים טובים ומסורים.
סיפור על מזוודה. התרגשתי, ככה אני.
מתוך טורו השבועי של שליח הרבי בבאזל שבשוויץ הרב זלמן וישצקי – באדיבות: COL