קולו של בן המלך – פרק ב'

סוף סוף, הגיע בן המלך הנודד לארמון המלוכה, בדיוק ביום הכתרת המלך. כשהגיע, ראה שכל הדלתות ושערי הארמון פתוחים לרווחה.

הוא רץ מהר אל אביו ובקול חנוק מדמעות ביקש: "אבא היקר! בבקשה תסלח לי!"
אך למרבה הצער, המלך לא זיהה כלל את בנו. פניו של הבן היו מלוכלכות ומלאות שריטות, בגדיו היו קרועים ובלויים, שערו היה ארוך ופרוע והוא בכלל לא היה דומה לבן המלך הנקי והמטופח שעזב את הארמון לפני כשנה…

הבין הבן הנרגש, שכנראה אביו לא מזהה אותו בגלל פניו השחורות ולבושו המוזנח, הוא נפל לרגלי אביו וקרא בקול:

"אבא! תקשיב היטב לקול שלי! אינך מזהה אותי בגלל המראה של פני ובגדי, אבל אם תקשיב לקול שלי, תוכל לזהות שזהו הקול של הבן שלך!"

כעת, הכיר המלך מיד שזהו הקול של בנו היקר והאהוב. הוא קם ממקומו, תפס את בנו בידיו, חיבק ונישק אותו כשדמעות רבות זולגות מעיניו.

"בני היקר", אמר המלך " אני אוהב אותך! בבקשה אל תעזוב יותר את הבית" וחיבק אותו שוב בחיבוק גדול ואוהב.

סיפור מרגש נכון?

זהו משל מיוחד שבעצם, מתאר לנו אותנו, את כל אחד ואחת מאיתנו.

אנו משולים לבן המלך. אלוקים כמובן, הוא המלך ולפעמים אנחנו מתנהגים קצת לא כל כך יפה, לא כמו שהוא מבקש מאיתנו וזה גורם לנו להתרחק ממנו, מהארמון.

קורה שאנחנו כבר כל כך מתרחקים, עד שכבר קשה לזהות שאנחנו בניו של מלך מלכי המלכים, בניו של אלוקים.

ואז, מגיע חודש אלול ואנחנו שומעים את תקיעת השופר (החצוצרות בסיפור) שמזכירה לנו, שעלינו לחזור בתשובה ולהתקרב שוב לאבא שלנו, לאלוקים.

כאשר אנחנו חוזרים בתשובה ומבקשים סליחה, אלוקים שמח לפגוש אותנו שוב ומקבל את פנינו בסבר פנים יפות ובשמחה!