אצל כולנו ערב פסח הוא יום עמוס. בבוקר מתפללים מוקדם ולאחר שאנו מזדרזים לסיים לאכול את החמץ לפני סוף הזמן המותר, אנחנו ממהרים לשריפת החמץ.
במשך היום אנו עושים את ההכנות האחרונות לסדר וכמובן דואגים שיהיו לנו את כל המצרכים החשובים להכנת הקערה ללילה. מכינים את החרוסת, ותוך כדי מנסים להשכיב את הילדים הקטנים לישון. גם מבוגרים משתדלים לתפוס תנומה קלה שהרי לילה ארוך וחשוב לפנינו.
בכל ההתרוצצות של ערב החג, שלא לדבר אם אנחנו בנסיעה לחברים או לקרובי משפחה, חשוב שלא נדלג על אחד המנהגים החשובים אך הפחות ידועים של ערב פסח.
מנהג אמירת "סדר קרבן פסח".
המנהג הזה מקורו ממקובלי צפת במאה ה-16 ומאז התקבל כמעט בכל תפוצות ישראל. "סדר קרבן פסח" נדפס ברוב ההגדות, בנוסחאות שונות, ובדרך כלל נוהגים לאמרו לאחר תפילת המנחה של ערב פסח.
אדמו"רי חב"ד ייחסו למנהג הזה חשיבות רבה מאד שהשפיעה על כל האווירה בבית. בערב פסח אחר תפילת מנחה מוקדמת היה רבי שלום דב בער מליובאוויטש קורא לבנו כדי לומר וללמוד ביחד את "סדר קרבן פסח", וכך סיפר פעם רבי יוסף יצחק שניאורסהן:
לאמירת "סדר קרבן פסח" היה אבי לובש את בגדי החג ועל פניו היתה ניכרת שמחה גדולה. הוא היה אומר את "סדר קרבן פסח" במשך יותר משעה והיינו לומדים ביחד ומעמיקים במשמעות הרוחנית של הקרבן על פי החסידות והקבלה.
לאחר שסיימנו ללמוד על קרבן פסח זרח בבית אור שונה לחלוטין, מין תחושה של התרוממות ושמחה עמוקה.
מתיאור קצר זה אנחנו רואים עד כמה ייקרו אדמו"רי חב"ד את הרגעים של אמירת ולימוד קרבן פסח. לא היתה זאת אמירה מהירה וקצרה אלא לימוד עיוני של כל פרט ופרט מדיני הקרבן. לאחר הלימוד, הבית "היה נראה אחרת".
אבל למה? מה כל כך חשוב ב"סדר קרבן פסח"?
לפעמים אנחנו לא שמים לב שבליל הסדר שאנו רגילים לחגוג כל שנה – יש פרט חשוב שחסר מאד.
איפה קרבן פסח?
בזמן בית המקדש, היינו עולים לרגל להביא את קרבן הפסח ביום י"ד בניסן. קרבן זה הוא אחת המצוות החשובות בתורה העומדת במרכז החג, יחד עם המצה וסיפור יציאת מצרים. מאז שחרב המקדש תיקנו חכמים לאכול מצה לזכר הקרבן הזה. זאת המצה שמחביאים בתחילת הסדר (אחרי ששוברים את המצה בפיסקת "יחץ") ומוציאים אותה בסיום הארוחה ואוכלים אותה לזכר קרבן פסח. אנחנו קוראים למצה הזאת: "אפיקומן".
אבל, בזמן התלמוד לא תיקנו זכר להקרבת קרבן הפסח. קרבן אותו הקריבו במהלך היום שלפני ליל הסדר.
מנהג אמירת "סדר קרבן פסח" בא לתקן את החסר ולהזכיר לנו את מצוות הבאת הקרבן.
כמובן שכולנו מתפללים ומצפים לבנין המקדש בירושלים והלוואי שכבר השנה נזכה להקריב את קרבן הפסח בגשמיות. ובינתיים, כשאין עדיין אפשרות להביא את הקרבן בפועל, אנו מפעילים את העיקרון התלמודי ידוע של "ונשלמה פרים שפתינו", (האומר שבזמן שאין אפשרות להקריב קרבן – אפשר "להמיר" את חובת הקרבן בתפילה) ואומרים, ואף לומדים, את דיני קרבן הפסח, ואמירה זאת נחשבת לנו כאילו הקרבנו את הפסח בפועל.
באחת משיחותיו הפליא הרבי מליובאוויטש לרומם את חשיבותם של הרגעים אלה והסביר שאף שהכלל של "כל הלומד תורת חטאת כאילו הקריב חטאת" (שפירושו שלימוד הלכות הקרבנות נחשב לנו כאילו הבאנו קרבן) קיים בכל פעם שאנו לומדים על הקרבנות, והכלל של "ונשלמה פרים שפתינו" קיים בכל פעם שאנו מתפללים, לשיא הגדול של הרעיון הזה אנחנו מגיעים דווקא באמירת "סדר קרבן פסח", בו אנו לא קוראים את פסוקי הקרבן מהתורה אלא דווקא קוראים תיאור מפורט של מעשה הקרבת קרבן פסח. את קריאת התיאור הזה אנו אומרים מתוך תחנונים וזעקה לבנין המקדש במהרה.
הרבי מוסיף ואומר שמי שקורא את "סדר קרבן פסח", נחשב לו הדבר כאילו הוא עומד בבית המקדש ומביא בגשמיות את הקרבן!
זאת הסיבה שאדמו"רי חב"ד התייחסו ברצינות כה רבה לרגעי קודש אלה בהם הם היו חשים שהם נמצאים בבית המקדש ומתעסקים ממש בהקרבת קרבן הפסח.
אולי כדאי לנו לתכנן מחדש את הלו"ז של ערב פסח. יש לנו הזדמנות לקרוא פסוקים הנחשבים כאילו אנחנו ממש נמצאים בבית המקדש ומקריבים את קרבן פסח. חשוב שלא נפספס את הרגעים המיוחדים האלה וכדאי להתכונן לאמירת "סדר קרבן פסח" ברצינות הראויה לו.
ונסיים בתיאורו של הרבי את ההרגשה בבית לאחר שאמרו את "סדר קרבן פסח":
"בערב פסח אחרי לימוד "קרבן פסח" כבר הרגשנו את שמחת החג בבית. זאת היתה שמחה מהמחשבות על בית המקדש והתקווה לביאת המשיח בקרוב".
והלוואי שבאמת נזכה כבר השנה לגאולה ולהקרבת הפסח בבית המקדש בירושלים.
הרב אסי שפיגל הוא מרצה בחסידות ואת מאמריו ניתן לקרוא בבלוג של אסי.