המגיד הירושלמי הנודע, ר' שלום שבדרון, נסע פעם לארצות הברית והגיע לבקר בניו יורק, מקום מגוריי. הוא התחיל לספר סיפור בניגון הירושלמי המפורסם.
"פעם הגיע אלי בחור ישיבה לשיחה אישית, והוא התחיל לדבר ולבכות ביחד: כבוד הרב, אני עצוב! אני מדוכא!שאלתי אותו: מדוע? והבחור ענה: אני עצוב בגלל שהקב"ה יצר אותי בתור בן אדם ולא בתור בהמה".
ר' שלום תמה על הבחור: מה אתה כל כך מקנא? מה האושר הגדול לזכות להיות בהמה? והבחור ענה לר' שלום: "מה השאלה בכלל? בהמה הרי לא צריכה לאכול עם כף, סכין ומזלג, ואני כן צריך. בהמה לא צריכה להיות מנומסת, לא צריכה להתלבש בבוקר, ולא צריכה להתפלל שחרית מנחה וערבית. אין לה לא סדר עיון ולא סדר בקיאות, והיא לא צריכה לבוא לשיעור ולא לחבורה. היא כל הזמן חופשית".
הבחור בוכה בדמעות שליש, וזועק: "ריבונו של עולם, מדוע לא יצרת אותי בתור בהמה?". ר' שלום המשיך ואמר: "עניתי
לבחור ואמרתי לו: בחור, בחור, אתה לא צריך לבכות, אתהבאמת כבר בחזקת בהמה".
הסיפור הזה של ר' שלום הזכיר לי סיפור דומה, שקרה דווקא במחוזותינו. היה פעם ילד שגדל ברובע ברונקס בניו יורק, של יהודים החרדים לדבר ה'. למרות הכול, לבסוף הוא נעשה שחקן ענק ברמה בינלאומית. שמו היה זירו מוסטל. אתם יודעים, המילה 'זירו' באנגלית, פירושה – אפס. כששמעתי את שמו, תמהתי לעצמי איזה אבא ואמא נותנים לילד שלהם את השם 'אפס'. זירו. חקרתי ודרשתי וגיליתי ששמו האמיתי לא היה 'זירו' אלא 'שמואל יואל'. כאמור, הוא גדל במשפחה דתית בניו יורק, והיה מישהו במשפחה שלו, אני לא רוצה להזכיר מי זה היה, שהיה
אומר לשמואל יואל הצעיר משפטים שכאלה: "שמואל יואל אתה אפס! תמיד היית, ותמיד תישאר אפס".
אחרי כמה שנים, שמואל יואל עזב את דרך התורה והמצווה, וממילא בחר לעצמו שם חדש, שם חילוני. מה השם שהוא בחר? 'זירו'. כששאלו אותו על מה ולמה הוא בוחר לעצמו שם שכזה, אתם יודעים מה הוא ענה? הוא אמר: "רציתי לעשות נחת לאיש הזה מהמשפחה שלי שהבטיח לי שאני אהיה אפס. לכן בחרתי את השם 'זירו'".
כששמעתי את הסיפור הזה, הבנתי באמת את גודל הנס של הופעת החסידות. איזה פלא שדווקא בזמן השיא של הירידה בגלות, בשיא העוני והחושך, פתאום באיזו פינה נידחתבאוקראינה, נעמד מורנו הבעל שם טוב הקדוש, ותלמידיו אחריו, והתחילו ללמד את עם ישראל מה זה יהודי באמת.
יהודי הוא סולם שמוצב ארצה, אבל ליבו, נשמתו, רוחו ונפשו, מגיעים השמימה. מה הוא יהודי? יהודי הוא ממש חלק מהאין סוף ברוך הוא! כאשר הרבה אחרים צעקו: "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר" – באה תנועת החסידות והדגישה שיהודי הוא חלק מהותי ממלך א-ל חי וקיים.
ה'חידושי הרי"ם' זי"ע אמר פעם כך: אומרים בתפילה, "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות". מה פירוש 'מכל הלשונות'? הפירוש הוא שאין לשון, אין שפה, אין בכלל מילים שיכולות להביע את עוצמת רוממות נשמתו של כל יהודי, שהיא חלק אלוקה ממעל ממש. הקב"ה רומם את עם ישראל, יותר מכל דיבור שאפשר להביע על ידו את העומק האינסופי הרוחני שיש בכל יהודי.
פעם בפולין, הייתה ישיבה בנשיאותו של אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש, פעם אחת ביקש הרבי מהמזכיר להכניס לחדרו את הבחורים הכי טובים בישיבה, כי הוא רוצה לומר בפניהם מאמר חסידות מיוחד. המשגיח הודיע באיזשהו אופן לכל תלמידי הישיבה, וכולם אכן נכנסו לרבי הריי"צ. הרבי אמר את המאמר, ובסוף פנה למשגיח ואמר "הרי סיכמנו שתזמין את הבחורים הכי טובים והכי מעולים שיש בישיבה".
המשגיח, ששמו היה ר' יחזקאל פייגין הי"ד, ענה לרבי: "רבי, כולם אהובים". אז הרבי אמר: "נכון, כולם אהובים. אבל כולם ברורים?". ור' יחזקאל ענה: "רבי, את זה אני לא יודע, אבל כולם גיבורים". והרבי שב ושאל: "נכון, כולם גיבורים. אבל קדושים?". ור' יחזקאל שוב ענה: "אני לא יודע, אבל אני כן יודע שכולם עושים באימה וביראה רצון קונם". והרבי הודה לו על המשפט הזה. האם אני יודע שבאמת כולם ברורים
ומזוככים? האם אני יודע שכולם קדושים? לא. אבל בכל זאת, כל אחד אהוב, כל אחד גיבור. כל אחד באופן כזה או אחר שבו הוא משתדל לעבוד את קונו.
•
שמעתי סיפור לא מזמן על יהודי שפגש בחתונה את מי שהיה מורה שלו בחיידר כשהוא היה בכיתה ג'. היהודי פנה למלמד: "שלום עליכם". "עליכם שלום" ענה המלמד. "אתה זוכר אותי? אני הייתי תלמיד שלך בכיתה ג"', אמר היהודי. "אני לא זוכר אותך, מה השם?", ואחרי שהוא אמר לו את השם, המורה נזכר: "אה, כן! מה אתה עושה היום תלמידי?". היהודי ענה: "גם אני כיום מורה בכיתה ג"'. "באמת? בדיוק כמוני? איך זה קרה?". אז היהודי אמר, "זה קרה בגללך! היה משהו שראיתי אצלך, וחשבתי לעצמי שאני רוצה ללכת בעקבותיך".
המורה היה מופתע ושאל: "מה עשיתי? מה קרה?". היהודי התחיל לספר: "יום אחד, קינאתי בחברי, בשעון היד שהיה לו. להורים שלי לא היה כסף לקנות שעון כזה, ואני מאוד רציתי. לכן, באמצע היום, בזמן ההפסקה, גנבתי מהחבר את השעון. מה לעשות, עשיתי שטות גדולה. אחרי ההפסקה, החבר גילה שהשעון איננו והוא סיפר למורה. המורה ביקש מכולם, שהילד שלקח את השעון יחזיר אותו. כמובן, לא רציתי להתבייש, אז שתקתי ולא הודיתי. המורה אמר שאין ברירה, וכל הכיתה צריכה לעמוד בשורה, ולרוקן את הכיסים, כדי להחזיר את השעון. אלא שהמורה הוסיף: 'אני מבקש שכולם יעמדו בשורה בעיניים סגורות, כדי שלא לבייש את החבר שלקח. שאף אחד לא יראה אצל מי היה השעון'. באמת, כולנו עמדנו בשורה, סגרנו את העיניים ורוקנו את הכיסים. השעון נפל, המורה לקח את השעון, החזיר אותו לבעלים, וכך נגמר הסיפור".
היהודי המשיך לספר בהתרגשות: "המורה הציל אותי באותו יום מבושות נוראות! לא רק זה, אני חשבתי שאחר כך הרב'ה שלי ייקח אותי לחדר צדדי, וייתן לי מוסר כמו שצריך. אבל במקום זה מה קרה? המורה כאילו שכח מכל הסיפור! אף פעם לא אמרת לי כלום על הדבר המגונה שעשיתי. באותו יום הצלת את הכבוד ואת הערך העצמי שלי, ובגלל זה החלטתי שאם מחנך עושה כל כך טוב בשביל התלמידים שלו, אז אני רוצה ללכת בעקבותיו". המורה אמר בהתפעלות: "איזה יופי, וואו. כמה נחמד ומתוק הסיפור שלך!" אבל היהודי- התלמיד היה חייב לשאול: "האם כבוד הרב לא זוכר את הסיפור? בוודאי סיפור כל כך דרמטי חייבים לזכור. אתה הרי יודע שאני הייתי הגנב. כשרוקנתי את
הכיס שלי, בוודאי ראית את השעון נופל ממני. כבוד הרב לא זוכר? איך ייתכן שלא אמרת לי על כך מילה וחצי מילה?". והמורה ענה: "אני באמת לא זוכר". והיהודי לא ויתר: "איך ייתכן שהרב לא זוכר סיפור כזה?". והמורה השיב בפשטות: "גם אני עצמתי את העיניים שלי באותו זמן.."
•
נכדו של הבעל שם טוב, הדגל מחנה אפרים, מפרש את הגילוי הראשון של משה רבנו כשהוא עומד בסנה, בתור סיפור שקיים בחיים של כל יהודי ויהודי. תקשיבו טוב רבותי, ותפתחו את הלבבות. לפעמים בחור עומד בתפילה, או לומד סוגיה בגמרא, בראשונים ובאחרונים.
"וַ יַּרְ א וְ הִ נֵּה הַ סְּ ֹ נֶ ה ב ּ עֵ ר בָּ אֵ שׁ וְ הַ סְּ נֶ ה אֵ ינֶ נּו אֻ כָּ ל". הוא משתדל להבעיר אש בעצמותיו, אש של חיות בתורה, אש של חיות בתפילה, במצוות או בעבודת ה'. אבל הסנה 'איננו אוכל', האש לא אוחזת בו. הקוצים נשארים בסנה כמו שהם, והאש לא נגעה ולא פגעה.
הבחור שואל את עצמו: "מה עשיתי רע כל כך, שהאש לא נדבקת בי? הרי אני מתייגע ומשתדל, לומד ב'שטייגן', אבל בכל זאת 'הסנה איננו אוכל' והאש לא חודרת בעצמותיי. מַ ד ּועַ לֹא יִ בְ עַ ר הַ סְּ נֶ ה?". הבחור רוצה להתייאש ולהיכנס לדיכאון. הוא רוצה להסתכל במראה ולומר "אני באמת בהמה גסה. אני באמת שור וחמור יחדיו!". על המחשבות האלה, הקב"ה אומר למשה רבינו, רבן של ישראל: "שַׁ ל נְ עָ לֶ יך ָמֵ עַ ל רַ גְ לֶ יך כִּ י הַ מָ ֹקום אֲ שֶׁ ר אַ תָּ ֹ ה עו ֹמֵ ד עָ לָ יו אַ דְ מַ ת ק ּ דֶ שׁ הוא". אתה צריך לזכור שהקדושה לא נמצאת ממך והלאה. הקדושה
לא נמצאת במקום אחר! היא אצלך! "המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא". בתוך החיים שלך, ביום-יום. בתוך המצב שלך כמו שהוא היום, בתוך הלב שלך היום, עם כל המבוכות ועם כל האתגרים. עם העליות ועם הירידות, עם מצבי הרוח ועם התסבוכים. עם האתגרים ועם הרגעים הקשים. עם הרגעים של הנפילה, ואפילו, חס ושלום, עם הרגעים של הייאוש. בשום מצב, אל תחשוב שהקדושה האלוקית אבדה
ממך. הטעות הכי טרגית שיהודי עושה זאת הנקודה שבה הוא מפסיק לזכור ש"המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא". הקב"ה נמצא בתוכך, בתוך המחשבות וההרגשות שלך. אפילו אם יש עניינים בלתי רצויים, אל תחשוב אפילו לרגע שה'אני' שלך מלוכלך ומזוהם. שה'אני' שלך טמא ובהמי. תזכור תמיד, ש"המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא". גם ברגע הזה ובמצב הזה, אתה יכול להתדבק במציאות
האמיתית שלך, שהיא העובדה שאתה חלק אלוקה ממעל. לא צריך להתכחש למציאות הנוכחית, אלא להבין שיש בתוכך נקודת 'אני' פנימית ועצמית, שבלתי ניתנת לשינוי. נקודה שהיא תמיד מחוברת לה', בשיא הטהרה, הדבקות והקדושה.
•
מוריי ורבותיי, בחוריםיקרים! תשמעו סיפור על
בעל ספר 'ההפלאה', ר' פנחס
הלוי הורוויץ, שהיה הרב של פרנקפורט. כשהוא הגיע בפעם
הראשונה למגיד הגדול ממזריטש, תלמידו של הבעל שם טוב,
הוא לא התרשם כל כך ורצה לעזוב את המקום. המגיד ממזריטש
אמר לו: "לפני שאתה עוזב, אני מבקש ממך להיכנס לבית
המדרש. יושב שם על התנור יהודי עם טלית ותפילין, ומסתמא
לומד גמרא. תדבר איתו קצת בלימוד, לפני שאתה עוזב".
מחמת כבודו של הרב המגיד, בעל ההפלאה קיים את דבריו,
נכנס לבית המדרש, ובאמת ראה על התנור יהודי עטור בטלית
ותפילין. הוא התקרב אליו ואמר: "הרבי שלך ביקש ממני לדבר
איתך בלימוד". אותו יהודי היה ר' זושא מאניפולי. ר' זושא
אמר: "אני חושב שטעית. אני איש פשוט, ואין הרבה מה לדבר
איתי. תסתכל, אני לומד כעת מסכת ברכות. אני לומד מסכתות
פשוטות. אני לא גאון, בעל פלפול. כבוד הרב! אין לך מה לדבר
איתי בלימוד". בעל ההפלאה לא ויתר: "הרבי שלך נתן סימנים,
כדי שאני אלך לדבר דווקא איתך בלימוד. מה כבודו לומד?".
אומר ר' זושא "אני אוחז בסוגיא במסכת ברכות, בדף מז ע"ב".
ור' פנחס ממשיך לשאול: "נו, ומה למדת עכשיו?". ר' זושא
אמר: "למדתי כך: 'אמר ר' הונא: תשעה וארון – מצטרפים'.
כלומר, תשעה יהודים ביחד עם ארון, מצטרפים למניין. 'אמר לו
ר' נחמן, וארון גברא הוא?'. כלומר, האם הארון הוא בן אדם?
והגמרא עונה שבאמת ר' הונא לא התכוון לכך שארון הוא אדם,
אלא הוא התכוון שתשעה שעומדים כך שהם נראים כמו עשרה,
מצטרפים. יש אומרים מכנפי )מכונסים(, ויש אומרים מבדרי
)מפוזרים(".
שאל ר' זושא את בעל ה'הפלאה', שהוא אחד מגאוני הדור:
"אני לא מבין את הגמרא הזאת. מה היה הסלקא דעתך של רב
הונא: תשעה וארון מצטרפים? גם בלי רב נחמן, כל אחד היה
שואל. זאת הרי שאלה פשוטה: ממתי ארון מצטרף למניין? מה
היתה בכלל ההווה-אמינא של רב הונא?".
בעל ההפלאה הודה: "אני לא יודע" ור' זושא השיב כנגדו: "אני
לומד, שהכוונה היא שיש יהודי כזה שהוא בבחינת ארון. מה
הכוונה? בארון יש לפעמים המון ספרי קודש. יש יהודי, שבמוח
שלו יש בבלי וירושלמי, ראשונים ואחרונים, פוסקים וספרי
הלכה – יש הכל. יש בחור שהוא ברוך ה' בעל כישרון: מצליח
בלימוד, יודע טוב את הסוגיות; יודע בבא קמא; יודע זבחים;
יודע מנחות; יודע 'כל הראוי לבילה'; יודע 'תקפו כהן'; יודע
'תגרי לוד'; ואולי אפילו יודע את הגרי"ז על ההידור של חנוכה.
הוא יודע את ר' חיים ואפילו ר' שמואל או ה'מנחת חינוך' על
'תשביתו'. הכול הוא יודע. אבל מה? הוא בסך הכל ארון. ארון
שיש בתוכו המון ספרים. רב הונא מחדש שגם יהודי שהוא
ארון, הוא ותשעה מצטרפים.
"רב נחמן מקשה: 'ארון גברא הוא?' האם הארון נעשה גברא?
הרי הבן אדם הזה הוא כמו ארון! בתוך הארון מונחים הרבה
ספרים, אבל זה לא אומר שהוא גברא. אין כאן יהודי חי! אין
לו בעירה. התורה לא שינתה אותו ולא הפכה אותו – 'וכי ארון
גברא הוא?' הכוונה, האם זה שהוא ארון הפך אותו לבן אדם?".
בעל ההפלאה התפעם ושאל
את ר' זושא: "אז איפה לומדים
להפוך את הארון, להיות גברא
של תורה? איך עושים שהתורה
תשנה ותהפוך אותו לגברא?".
ר' זושא ענה לו: "בשביל זה,
אתה צריך להיות אצל המגיד
ממזריטש". ר' פנחס אכן נשאר
אצל המגיד, ונעשה לאחד
מגדולי תלמידיו.
•
הגאון הגדול ר' עקיבא איגר
שאל פעם את נכדו, ר' לייבלה
איגר, שהפך להיות חסיד קוצק:
"לייבלה, מה מצאת אצל האדמו"ר מקוצק?". ר' לייבלה
ענה: "סבא היקר, בקוצק מצאתי תשובה לשאלה שלך בדרוש
וחידוש, על הגמרא בראש השנה דף כ"ט עמוד א'". ר' עקיבא
שאל: "על איזו שאלה אתה מדבר ואיזו תשובה מצאת?".
אמר ר' לייבלה איגר לסבא שלו, שזאת שאלה על גזירה דרבה.
כולם מכירים את גזירה דרבה, שלא תוקעים בשופר בראש
השנה שחל להיות בשבת. הסיבה לגזירה היא, שמא אדם יעביר
את השופר ארבע אמות ברשות הרבים. ר' עקיבא איגר שואל
שאלה עצומה: יש שיטה של בן עזאי במסכת שבת, ש'מהלך
כעומד דמי'. כלומר, אדם שהולך נחשב כאילו הוא עוצר בכל
שלב של ההליכה. על כך שואל תוס' במסכת שבת דף ה', שאם
מהלך כעומד דמי, איך יכול להיות שהוא עובר ארבע אמות
ברשות הרבים, הרי הוא עומד כל פעם בפחות מד' אמות? ותוס'
עונה שהוא יכול לעבור ד' אמות כאשר הוא קופץ. רק אם הוא
קופץ ארבע אמות, אז הוא עובר, ואם לא, אז הוא כעומד ופטור.
על התוספות שואל ר' עקיבא איגר: אם כך, אם כשהוא מעביר
את השופר ארבע אמות בראש השנה שחל להיות בשבת, הוא
לא עובר איסור מהתורה אלא אם כן קפץ, יש קושיה גדולה. הרי
קפיצה היא לא מצויה, ו'מילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן'.
אם כן, למה לפי בן עזאי גזרו חכמים שלא לתקוע בראש השנה
שחל להיות בשבת? אמר ר' לייבלה איגר לסבא שלו: "בקוצק
מצאתי תשובה לשאלה זו. בקוצק למדתי שזה לא מילתא דלא
שכיחא לקפוץ ארבע אמות כדי ללכת לקיים מצווה".
זאת החיות הגדולה שתורת החסידות הכניסה לחיי היהודי
וליהדות. הכוח להבין את האינסוף שיש כל יהודי, ושארון יכול
להפוך להיות גברא. להתמלא חיות פנימית ביהדות, בעבודת ה'
ובהתלהבות בלימוד תורה, חיות במצוות, עד כדי כך שזה לא
'מילתא דלא שכיחא' לקפוץ כדי לקיים מצווה. ■