השבת, בה נקרא בתורה את פרשת בשלח, נקראת גם כן "שבת שירה", וזאת משום שבקריאת התורה מסופר על "שירת היום" אותה שרו משה ובני ישראל.שירה זו מסמלת את הכרת העם בהשם לאחר שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים, ואת אמונתם במשה רבנו, עבד השם, כפי שנאמר בה: "ויאמינו בהשם ובמשה עבדו".
כן רומזת שירה זו לגאולה העתידה, שכן פותחת היא בפסוק "אז ישיר משה" – בלשון עתיד (ולא "אז שר משה"), ללמדנו, ששירה זו תושר בבוא הגואל.
בשבת זו נהגו רבים לתת אוכל לעופות. ומצאו לכך רמז בשמה של הפרשה בשל"ח נוטריקון בשבת שירה לאכול חיטין.
כ"ק אדמו"ר רבי יוסף-יצחק מליובאוויטש סיפר כי המהר"ל מפראג, שהיה מייסד, מבסס ומפיץ של מנהגי ישראל קבע מנהג, שבשבת-קודש פרשת בשלח היה מורה לכל מלמדי התינוקות ולכל ההורים לילדים קטנים, לקבץ את הילדים בשבת שירה בחצר בית-הכנסת (אלט-ניי שול) ולספר לילדים את סיפור קריעת ים-סוף, כיצד שרו הציפורים וצפצפו בשעה שמשה וכל בני-ישראל, אנשים ונשים, שרו את שירת "אז ישיר", והילדים הקטנים אכלו פירות מעצי הים ולזכר שירת הציפורים וריקודם בשעת קריאת ים-סוף תיקן המהר"ל שיאכילו הילדים גרגרי חיטה את הציפורים. לאחר-מכן היה המהר"ל מברך את כל הילדים וההורים, שיזכו לחנך את הילדים ולגדלם לתורה, לחופה ולמעשים טובים.
ובלוח דבר בעתו הציע על-מנת לצאת ידי כל הדעות להניח פירורים בצלחת מכוסה במרפסת או בחלון ולמחר נוטלים הצלחת העליונה להשתמש בה. אם אינו מניח ממש לפני העופות (והללו עדין אינם שם) אין חשש של האכלת בעלי חיים שאין מזונותיהם עליך אלא שא"כ הוצאת את ה'מנהג' ממשמעותו לכן הדיחו הפוסקים את המנהג. עכ"ל.
טעם נוסף למנהג זה הביא בספר דרכי חיים ושלום ש"היה מקובל אצלם כי דתן ואבירם רצו ברשעותם להכחיש דברי נביאות משה רבינו וכאשר הגיד משה כי בליל יום השביעי לא ירד המן, כי ש"ק הוא המה, עשו בתחבולתם וקמו בלילה ופיזרו המן שנשאר להם ולכ"א מע"ש (לחם משנה על יומיים) על הארץ כדי שיאכלו להראות לפני העם שירד המן בלילה – ליל ש"ק והציפורים ליקטו זאת קודם אור היום … וזה הטעם בפר' בשלח שקוראין פר' המן, על כן נותנים להציפורים חלקם קצת ממאכלי שבת לזכר נס זה, ולהכיר תודה". עיי"ש.